היוונים היו מסבירי פנים. מהירקן בסופר בפרבזה, דרך המלצר במסעדת הדגים בנמל ואסיליקי ועד למוכר דוכן הדבש ושמן הזית בצד הדרך. מרגע שזיהו את המבטא הישראלי שלנו, עיניהם זהרו אלינו ומיד התחילו לתרגל איתנו קלימרה וקליספרה, תודה ובבקשה. כולם התעלמו מהגרפיטי לשחרור פלסטין עם הדגל בצבעי ירוק, שחור ואדום שהופיע כמעט על כל קיר אפשרי. עזבו אתכם משטויות, כאן חיים אנשים טובים ופשוטים שרוצים לחיות בשקט ולהתפרנס בכבוד. איך אומרים בעברית יאמאס?

יאניס, מדריך הקיאקים בחוף מיקרוס גאלוס בלפקדה, שהוא קודם כל פילוסוף ובעל אג'נדה חברתית, מספר שביקר בישראל לפני השבעה באוקטובר. פחות אהב את ים המלח, אבל אהב מאוד את תל אביב. את ההוראות לחתירה בקיאק הוא צועק לנו בעברית: קדימה, שמאלה וימינה, קדימה. אם לא חותרים עומדים במקום. בהפסקת הצהריים, ננוח באחת הלגונות ליד המערה הכחולה עם זוג ההולנדים והפולני, חברינו לקבוצה, ויאניס יגיש לנו פסטות ויחתוך מלונים.

בזמן שנאכל ונכאב את שרירינו העייפים, הוא יספר לנו על עלילות האיליאדה והאודיסאה מאת הומרוס, שהתרחשו בטופוגרפיה המקומית של האיים היוניים. אחר כך תגלוש השיחה למחוזות אחרים ולרגע יהפוך יאניס ללוחם חירות שנלחם בכל המוסדות הממשלתיים. "אותנו חינכו מילדות לשנוא את הטורקים." הוא אומר. "אבל אני בטוח שאי שם באנקרה יושב לו איזה יאניס עם אשתו אלכסנדרה, וכל מה שהוא רוצה זה לחיות טוב, שהילדים יסתדרו, לחיות בשקט בלי מלחמות."

מלחמות, הוא אומר, הן הדרך של העשירים ששולטים במדינות לעשוק אותנו כלכלית. הילדים שלהם לא הולכים להילחם בצבא, הם שולחים אותם לפנימיות יוקרה, אז למה אנחנו צריכים להילחם בשבילם? "זה בכל העולם ככה," הוא אומר לנו ומפיג את חששותיי. לרגע תהיתי אם הנאום כולו מכוון לישראליות שבחבורה, אבל ליאניס יש משנה סדורה נגד ממשלות, מוסדות ובראשן האיחוד האירופי אליו הצטרפה יוון ב-2001.

מאז שנכנסה יוון לאיחוד האירופי היא איבדה את היכולת להחליט על הכלכלה שלה והמדינה הפכה להיות יצרנית תיירות בלבד, כשהתושבים כולם עוסקים בעבודות שירות. כך למשל נאלצה משפחתו של יאניס להפסיק לגדל ולמכור טבק, כי באיחוד החליטו שזה זול יותר לייבא מטורקיה. "אין לי בעיה עם האיחוד האירופי," הוא אומר לזוג ההולנדי, "אבל זה צריך להיות שוויוני. אחרת זה לא שווה אם אנחנו המשרתים של אירופה." אם לא חותרים, עומדים במקום.

הנה כאן, בתוך חמישים גוונים של כחול וצקצוקי הציקדות באוויר, בין חוף תכול לכפר על ההר, עומדת יוון כנערת שוליים בלקנית בחצר האחורית של אירופה. עם הסתיו כולם יעזבו והיא תישאר לבד, יתומה מתיירים ונטועה כעץ בשלכת, מחכה לקיץ הבא, עת יבואו בהמוניהם האיטלקים, ההולנדים, הצ'כים, כל אירופה כולה להשתכשך במימיה התכולים. "עוד חודש הכול מתרוקן כאן," אומר יאניס. "הכול נסגר, מת." הפשטות השלווה של גן העדן הזה שקוסמת כל כך לישראלי שמגיע מן התופת, מתחלפת ברגע לעוני יתום וחדלות פירעון.

ההיסטוריה הפוליטית של יוון מלאה ממשלות מושחתות שהרסו אותה מבפנים והביאו למשבר חוב שהיא לא מצליחה לצאת ממנו מאז 2008. מדיניות צנע ומספר תוכניות חילוץ וסיוע אולי עזרו ליוונים להרים את הראש מעל המים, אבל לא מנעו את ההפרטה של המדינה תוך עשר שנים; הגז הטבעי נמכר למשקיעים איטלקים וספרדים, נמל סלוניקי שייך לצרפתים, נמל פיראוס הגדול במדינה לסינים, ספקית התקשורת הגדולה ביוון שייכת לגרמנים, וכך גם 14 מנמלי התעופה במדינה. יוון היא המשרתת בווילה של האירופים ועדיין רוב התושבים מעדיפים להישאר באיחוד גם במחיר העצמאות הכלכלית. חוץ מיאניס שמחכה לגרקזיט.

לעת ערב, בזמן שאנחנו מתארגנות לארוחה בפסגת ההר, מספרת לי המתבגרת על הצעירים בטיקטוק היווני שלא אוהבים את המדינה שלהם ומדברים כל הזמן על הרצון שלהם לעזוב ולחפש מקום אחר, רגוע יותר, פחות מושחת, כזה שמאפשר חיים טובים.