האם השינויים שחלו במהלך השנים בקבלתה של הספרות המזרחית אל הקאנון הלאומי מצביעים על שוויון הזדמנויות אמיתי, או על מאבק תרבותי שעיקרו יישור קו לפי האידיאולוגיה הציונית האירופית? האם גם היום דואגת האליטה לשמור על כוחה הפוליטי באמצעות אחורי הקלעים של השדה הספרותי? סקירה של הספרות העברית המזרחית לאורך שנותיה של מדינת ישראל מגלה כי גבולות הקאנון נשארו כפי שהיו לפני שבעים שנה. יוצרים מזרחים שמבקשים להביע ביקורת או לשמור על זהותם המזרחית פועלים בשוליים הספרותיים וקבלתם אל הקאנון היא בבחינת עלה תאנה. הייצוג המספרי של המזרחים בתעשייה שמייצרת את הספרות בארץ אינו תואם את העשייה הספרותית הענפה שלהם, ומעטים מצליחים לעבור את תהליך הקאנוניזציה שמסתיים בתוכנית הלימודים בספרות במערכת החינוך. 

(פורסם באסופה "לבנה שחורה", הוצאת הקיבוץ המאוחד)

המערכת הספרותית, כפי שניסח אדוארד סעיד, היא כלי שלטוני שבאמצעותו האליטה דואגת לשמר את כוחה. לפיכך אין פלא שתהליך קבלתם של סופרים מזרחים אל הקאנון הלאומי לאורך השנים עלה בקנה אחד עם רצונם ליישר קו עם האידיאולוגיה הציונית, שהכתיבה שפה ותרבות אירופית אשכנזית. סקירה של הכתיבה והביקורת המזרחית בשדה הספרות מעלה כי מנגנוני השליטה ההגמוניים עדיין פועלים להדיר יוצרים מזרחים שאינם פועלים במרחב הלבן, זה שהוגדר עוד ב-1949, כשראש הממשלה דוד בן גוריון ביקש להקים מועצה עליונה לתרבות. קולם של שני הסופרים המזרחים באותה מועצה, יהודה בורלא ומרדכי טביב, לא נכנס לפרוטוקולים, ונראה כי נועדו רק לקשט אותה. הניסיון לכפות את תרבותם של בני העליות הראשונות על בני המזרח, שהוגדרו כ"חומר אנושי שאינו נוח כל כך לקבל צורה", נגוז במהרה לאחר שמחצית המשתתפים טענו שהפער התרבותי גדול מדי, ואילו המחצית השנייה סמכה על העולים מן המזרח שירכשו עם הזמן את התרבות "הנכונה".

עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת היה הייצוג המזרחי בספרות העברית שייך לאשכנזים בלבד וקיבל צורה של סטריאוטיפ שלילי. הוצאות הספרים הגדולות בארץ היו מזוהות עם תנועת העבודה, וכתב העת הספרותי "מאזניים" מיסודו של חיים נחמן ביאליק קבע מהן אמות המידה לספרות טובה. הן לא כללו את ספרו של שמעון בלס "המעברה" (1964), שתיאר את חיי המהגרים במעברות בשנות החמישים מתוך שבר וחורבן, בניגוד לנרטיב ההגמוני של גאולה, תקומה וסוף טוב בנישואי תערובת. המבקרים זלזלו בכתיבתו של בלס וטענו שהיא אינה ספרותית אלא גובלת בתיעוד, אך למעשה הם סימנו את הגבול הראשון בהיסטוריוגרפיה הציונית, שלא קיבלה באהדה יחסי קרבה בין יהודים למוסלמים, התרפקות וגעגועים לעבר בגלות ואת טראומת ההגירה. את ספרו השני, חמש שנים מאוחר יותר, הוצאת עם עובד כבר לא רצתה לפרסם.

גבול נוסף שסימנה האליטה בכניסה אל הקאנון היה שפה עברית "גבוהה". סופרים שהטיבו לחקות את ביאליק ועגנון, כמו מרדכי טביב, אמנון שמוש ודן בניה סרי נכנסו לקאנון. סופר כמו סמיר נאקש, שהקפיד לכתוב בערבית עד יום מותו ולספר על השבר הגדול בעלייתו לארץ, נאלץ לפרסם את ספריו בהוצאה עצמית ולחכות לדור השלישי שישלוף אותם מתהום הנשייה. המשורר והסופר אהרון אלמוג, שהיטיב להשמיע את קולם של בני העדה התימנית בשפה גבוהה הנשענת על המקורות, אך כתיבתו הביעה מחאה חברתית מעמדית, חיכה להכרה ציבורית במשך כל חייו.

המהפכה הפואטית של שנות השבעים צמחה על רקע מחאת הפנתרים השחורים ב-1971 ועליית הליכוד לשלטון ב-1977. יוצרים מזרחים כמו ארז ביטון, סמי מיכאל, לב חקק, ז'קלין כהנוב, שמעון בלס ועוד מייצגים את הדור הראשון של כתיבה ספרותית מזרחית בארץ. את ספרו הראשון "שווים ושווים יותר" (1974), העוסק בחיי המעברה, פרסם מיכאל בהוצאה שולית. אמנם העברית שלו גבוהה לעילא, אך תחושת חוסר השייכות של המהגר המזרחי וחוסר ההזדהות עם אחוות כור ההיתוך הותירה אותו מחוץ לקאנון. זאת לא ספרות שקונים, מדברים ומתפעלים ממנה. ארז ביטון פרסם את ספר השירה "מנחה מרוקאית" (1976), שתיאר בנוסטלגיה עולם תרבותי שלם שאבד והתקבל בביקורות מעורבות. הרומן הראשון של לב חקק, "האסופים" (1977), שעוסק אף הוא בחיי המהגרים במעברות ותוקף בחריפות את דיכוים של מזרחים בידי אשכנזים, נדחה חד-משמעית על ידי הביקורת. באותה שנה נוסד כתב העת "עיתון 77", שנתן במה לכותבים מזרחים ואשכנזים כאחד ועתיד היה להפוך עם השנים למוסד מתחרה ב"מאזניים" האליטיסטי.

בשנות השמונים חלה התעוררות של הכתיבה המזרחית בהוצאות הגדולות, וניכר דפוס התקבלות קאנוני: פרסום בהוצאה גדולה, ביקורות אוהדות בעיתונות, זכייה בפרס יוקרתי וכניסה לתוכנית הלימודים בספרות. ראוי לציין כי אדוני התרבות בשרשרת הזאת – מו"לים, עורכים, מבקרי ספרות, שופטים בתחרויות ואנשי חינוך – הם רובם ככולם אשכנזים שדואגים לסנן היטב את המזרחים המתאימים לקאנון. אם יושב בוועדות מעין אלה מזרחי, קולו בטל בשישים.

ב-1981 פרסם אלי עמיר בהוצאת עם עובד את הרומן הראשון שלו, "תרנגול כפרות", שהפך לרומן קאנוני, ונכנס בתוך שנים ספורות לתוכנית הלימודים במערכת החינוך. הקונפליקט של נורי, נער עיראקי בישראל של שנות החמישים, בין המעברה הפרימיטיבית לקיבוץ המודרני, והתאהבותו באשכנזייה מהקיבוץ, חיזק את הנרטיב של מחיקת סממני הגלות והשפיע על דור שלם של מזרחים. עמיר שכפל בהמשך את הגיבור שמצליח לעבור את טראומת ההגירה, להסתגל לתרבות הישראלית באמצעות השכלה ונישואי תערובת ולהיות מזוהה עם מנגנוני השליטה. באותה שנה פרסם לב חקק בהוצאה שולית את ספרו "ירודים ונעלים", שסוקר לראשונה את הדימוי המזרחי והמזרחיות בספרות וקורא למעצבי הטעם הספרותי להוקיע מהקאנון ומתוכנית הלימודים טקסטים שמציגים את המזרחי בצורה נלעגת. המחקר נדחה אל שולי הביקורת הספרותית ולא התקבל בקרב המוסדות האקדמיים ועמדות הכוח הספרותיות. שלוש שנים אחרי כן פרסם סמי מיכאל בהוצאת עם עובד את ספרו השני, "חצוצרה בוואדי". במרכז הסיפור רומן שנדון לכישלון בין ערבייה נוצרייה ליהודי עולה חדש מברית המועצות. אף מילה על מזרחים. הספר זכה לשבחי המבקרים ואף הוא נכנס במהרה לתוכנית הלימודים. הסופר הקאנוני א"ב יהושע נדרש לראשונה אל מזרחיותו ופרסם את "מולכו" (1987), המתאר את המזרחיות כעבר נוסטלגי שיש להשתחרר ממנו.

בשנים אלה נעשה ניסיון של הסופרים המזרחים להקים מרכז תרבותי אלטרנטיבי לקאנון. המשורר ארז ביטון ייסד את כתב העת המזרחי הראשון לספרות ים תיכונית, "אפיריון". הסופר יצחק גורמזאנו-גורן הקים את הוצאת הספרים "בימת קדם" שביקשה לעסוק בחוויה המזרחית ממבט חתרני. בהוצאה ראו אור פרסומיהם של פרופ' סמי שלום שטרית ואלה שוחט וכן האנתולוגיה המזרחית היחידה לשירה וסיפורת. המשוררת ברכה סרי פרסמה בשם בדוי סיפור קצר שזכה להצלחה, אך את הספרים שנשאו את שמה האמיתי סירבו לפרסם והיא נאלצה להקים הוצאה לאור משלה.

משנות התשעים ואילך החלה פריחה של כתיבה מזרחית, וכ-25 סופרים פרסמו מיצירותיהם בהוצאות הגדולות. הדור השני של הסופרים המזרחים דחה לחלוטין את האידיאולוגיה של כור ההיתוך, אבל רובו התרחק ממחאה חברתית ברורה. הספרים מייצגים דור שאינו מצליח להשתלב חברתית, כלכלית ותרבותית בחברה הישראלית האשכנזית, אך בשעה שהגיבורים בספרות האשכנזית ממשיכים להלך בשדות העמק וברחובות תל אביב, הסופרים המזרחים כתבו על חייהם בפריפריה ובשכונות הדרומיות והמוחלשות של העיר. פורץ הדרך הקאנוני הוא ספרו היחיד של אלברט סוויסה, "עקוד" (1991), שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזיכה את יוצרו בפרס ברנשטיין היוקרתי. הרומן, המתמקד בפריפריה הירושלמית החלשה וכתוב בעברית גבוהה המשלבת סלנג שכונתי במרוקאית, בערבית ובצרפתית, עמד כאלטרנטיבה לספרות האשכנזית הקאנונית ששמרה עד כה בקנאות על שפה גבוהה. ערבוב השפות הופך למאפיין של הכתיבה המזרחית בשנים אלו ואילך, כפי שיבטא אותם הסופר דודו בוסי עשור קדימה. סמי שלום שטרית פרסם את שיריו בהוצאות קטנות והעלה אפשרות חדשה לכתיבה מזרחית שמבטאת רב-לשוניות ללא ניסיון לחקות את הכתיבה האשכנזית. הוויתור על הקאנון הלאומי ומציאת מרכז תרבותי אלטרנטיבי נעשו כעת מתוך מקום של כוח ולא של חוסר אונים. הפריפריה היא המרכז המזרחי החדש, אך סופרים ומשוררים שמייצגים זאת מודרים מהקאנון הספרותי. ב"משה חוואטו והעורב" (1997) מתאר קובי אוז את המרחב התל אביבי כמקום אשכנזי שהמזרחים בו בלתי נראים; ב"קינת המהגר" (1994) מקונן המשורר מואיז בן הראש על המרחב הציוני שקיפד את חייו, ותביעתו להכיר במזרחיות כתרבות בפני עצמה מאיימת על ההגמוניה האשכנזית. עשרים שנה ושלושים ספרים פרי עטו של בן הראש חלפו עד שהוצאה גדולה הסכימה לפרסם את כתביו. שיריו לא נלמדו מעולם במערכת החינוך הישראלית.

בשנות האלפיים הלכה והתרחבה התנועה מהשוליים הפריפריאליים אל המרכז האשכנזי. סופרים וסופרות כמו יוסי סוכרי, סמי ברדוגו, דורית רביניאן, שרה שילה ורונית מטלון והמשוררים רוני סומק, שמעון אדף וארז ביטון נכנסים לתוכנית הלימודים בספרות, שהפכה לקטליזטור קאנוני. כתב העת לספרות "הכיוון מזרח" ניסח את המזרחיות החדשה כתרבות בפני עצמה בעזרת חוקרים, משוררים וסופרים מזרחים. הספרות המזרחית נחלקה לספרות קאנונית, שתציג את תנועת המזרחי מהפריפריה השחורה אל המרכז הלבן, ולספרות הביקורתית, שתציג את הפריפריה כמרכז חדש של כוח. הקאנוניזציה תתבצע בעיקר באמצעות תוכנית הלימודים בספרות, אך גם בבחירתם של מנגנוני השליטה הסמויים שיבקשו להחליף את הפוסט-קולוניאליזם ברב-תרבותיות. כך למשל, שרה שילה שזכתה בפרס ספיר על ספרה "שום גמדים לא יבואו" (2005) מתארת את הפריפריה כמקום שרוצים לברוח ממנו, בשעה שהאידיאליזציה של המרכז היא חלום אוטופי שנועד להיכשל. המזרחי של שילה אינו שייך למרכז, אף שהוא כמהָּ להשתייך אליו. הפריפריה של אורלי קסטל בלום מתוארת כרוויית עוני, ואצל ברדוגו כחוויה חושית, חסרת השכלה ומאוסה. ברדוגו, שזכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ עם סיפורו "שוק", שמזהה את הפריפריה כחצר האחורית והזולה של המרכז, התקבל אל הקאנון באהדה רבה. בספרו "זה הדברים" (2010) מתואר המזרחי שחוזר אל הפריפריה כדי לחנך את אימו מחדש וללמד אותה עברית תקנית. האם המהגרת, שמתעקשת לדבר במרוקאית, מתוארת כאישה חלשה ובלתי ניתנת לתיקון, והגיבור מוצא את עצמו לכוד בעל כורחו בעבר המזרחי הגלותי. שמעון אדף, ששירו "שדרות" מתאר את העיר הדרומית כמקום באמצע שומקום וכשממה שעדיין לא הופרחה, נכנס אף הוא לתוכנית הלימודים.

לעומתם, המשורר מתי שמואלוף, שביקש להשתחרר מהמסורת האשכנזית של ביאליק וטשרניחובסקי, ואלמוג בהר, שמשחזר עולם תרבותי יהודי ערבי שדור ההורים הותיר מאחור, עדיין מחכים בפרוזדור הכניסה. השיח הביקורתי מושתק באמצעות הקאנון, וגם סופרים שהיו שותפים לו מבינים מהר מאוד שהם צריכים לעבור מפוסט-קולוניאליזם שמבקר את הדרתם מהקאנון אל חגיגה רב-תרבותית שדוחקת את המזרחיות אל הנוסטלגיה, המעברה והמופלטה בערב עדות.

יוצא הדופן בהקשר זה הוא סוכרי, שפרסם את ספרו הראשון "אמיליה ומלח הארץ" (2002) והציג בפני הקהל הישראלי אישה מזרחית ניצולת שואה ושוברת מוסכמות שאינה מבקשת להשתלב בהוויה הישראלית. סוכרי יחכה כעשור לספרו השני "בנגזי ברגן בלזן" (2013), העוסק בשואת יהודי לוב, כדי לזכות בפרס יוקרתי ובכניסה מיידית לתוכנית הלימודים בספרות. החיבוק הממסדי את האלטרנטיבה הספרותית המזרחית יאפיין את העשור השני של המאה ה-21, אך גם הוא יהיה במשורה.

ב-2013 ייסדו משוררים מזרחים צעירים שהבינו כי שדה הספרות אינו באמת פועל למען אחדות תרבותית ערב שירה אלטרנטיבי בשם "ערס פואטיקה", שהוגדר כחפלה מזרחית לשירי מחאה אנטי-ממסדיים. משוררי הקבוצה, עדי קיסר, תהילה חכימי ורועי חסן הוציאו אסופות שירים בהוצאה קטנה וזכו שלושתם בפרס ברנשטיין לשירה. המשוררת וסופרת רבי-המכר איריס אליה כהן פרסמה ב-2016 את הרומן "גלבי" בהוצאה מסחרית גדולה, ובו היא משווה בין כאבם המושתק של בני הדור השני לניצולי שואה ובין צאצאיהם של משפחות תימניות שילדיהן נחטפו. באותה שנה קמה ועדה ממשלתית בראשותו של המשורר ארז ביטון, הפעם כדי לתקן את העוול ולהכניס את יהדות המזרח לתוכנית הלימודים בספרות. הוועדה החליטה בין השאר להנהיג לימודי חובה של סופרים ומשוררים מזרחים, לקבוע ייצוג מאוזן במועצה להשכלה גבוהה ולקיים מדי שנה שבוע לימודים מרוכז העוסק ביהדות המזרח. אף אחת מהמלצות הוועדה עדיין לא יושמה. בחוזר של משרד החינוך שפורסם ב-2017 מסביר מפמ"ר הספרות אז, ד"ר שלמה הרציג, כי המלצות ועדת ביטון לא יושמו משום שהכנסתן של יצירות חדשות לתוכנית לימודי החובה תהיה על חשבון יוצרים אשכנזים: "עמדתנו היא שתהיה זאת טעות נוראה ובכייה לדורות, מהבחינה הספרותית, הפדגוגית, הציבורית והתקשורתית, להוציא מתוכנית הלימודים בספרות יוצרים קלאסיים ויצירות קנוניות".

נכון ל-2022, בין 21 החברים במועצה להשכלה גבוהה נמצא רק מזרחי אחד, פרופ' אסף מידני. גם בין השופטים בוועדות הפרסים, תחרויות הסיפורים, הנהלת אגודת הסופרים העבריים וכתבי העת המקוונים אין ייצוג שווה ליצירה הענפה של הספרות המזרחית. פרס ברנשטיין בתחומי הסיפורת, השירה, המחזה והביקורת הספרותית מעניק כבר 42 שנה כרטיס כניסה לקאנון, אך רק שניים-עשר מזרחים הצליחו לזכות בו. בפרס ברנר של אגודת הסופרים העבריים שמוענק מאז 1945 זכו עד כה עשרה מזרחים, ולפרס ספיר שמוענק מאז שנת 2000 נמצאו רק שמונה מזרחים ראויים. בפרס ראש הממשלה שניתן כבר חמישים שנה זכו 410 סופרים, משוררים וחוקרי ספרות, 44 מהם מזרחים. בהרכבי השופטים – ניחשתם נכון – יש רוב אשכנזי, ומזרחי אחד או שניים משמשים כעלה תאנה. חוסר השוויון בייצוג המספרי של מזרחים קיים גם בהוצאות הספרים. מתוך שמונה ההוצאות הגדולות הפועלות בישראל, רק מזרחית אחת נמצאה בדרגת עריכה. נציגות היא מס שפתיים לייצוג שוויוני.

תוכנית הלימודים בספרות עד לשנת 2022 לא חייבה למידה של יוצרים מזרחים. עד לשנה זו כללו פרקי החובה את שירתם של ביאליק, טשרניחובסקי, גולדברג, רחל, אורי צבי גרינברג ואלתרמן, ובסיפורת נלמדו כחובה עד למתווה הקורונה רק סיפוריו של עגנון. הייצוג המזרחי היחיד בגדר חובה היה שירת ימי הביניים בספרד. מאז, כך לפי משרד החינוך, לא הצליחו המזרחים לייצר תור זהב נוסף ושיריהם של אלי אליהו ושלומי חתוכה הופיעו בבחינות הבגרות תחת הכותרת "שיר שאינו נלמד".

במסגרת הרפורמה החדשה במערכת החינוך שהוצגה השנה אין חובה ללמד יצירות של סופרים.ות מזרחים.ות והרשות נתונה לכל מורה להחליט האם תלמידיה יכירו יצירות אלה או לאו. השינוי היחיד לו נעתר משרד החינוך הוא להכניס לתוכנית השירה משוררים מזרחים חדשים והם מהווים כ-20 אחוזים ממכלול השירים המוצע בתוכנית הלימודים. אופן הלמידה נקבע במקבצים המתחלפים מדי שנה, כך שכל תלמיד מחויב ללמוד שמונה שירים, מתוכם שיר אחד בלבד של משורר מזרחי או ערבי.