אם רוצים להבין את החוליים של חברה אפשר להביט במערכת החינוך שלה, היכן שמתעצבת דמותם של האזרחים העתידיים. ספרו של אלון ארד הוא מניפסט חשוב על מערכת שאמורה לחנך להשכלה, אך אינה משכילה לראות את פגמיה שלה

"המורה" מאת אלון ארד הוא מסע סוריאליסטי של מורה המבקש לצאת מבית הספר ולהגיע אל רכבו שייקח אותו הרחק אל ביתו. מספר הצעדים בכל פרק מלמד עד כמה הוא רחוק משער היציאה, שכן בכל רגע נתון הוא נדרש לתת מענה למישהו, בין אם תלמיד או מורה, או מנהל בית הספר שמזמן אותו לשיחה. כל תחנה כזאת, מאפשרת לארד להצביע על חולייה חלשה נוספת במערכת החינוך הישראלית. אתייחס כאן לארבע עיקריות.

שחיקה. כבר בפתיחת הסיפור מוסר לנו המספר כי לא תמיד היו כך פני הדברים. בתחילה, כשנקלע לעבודת ההוראה, היה המורה חדור מוטיבציה ושליחות וביקש להנחיל לתלמידיו אהבה ותמיכה, ידע והשכלה. כאשר אחד התלמידים התקשה ללמוד למבחן במתמטיקה הוא לקח אותו כפרויקט אישי ונשאר לאחר שעות העבודה כדי לעזור לו לעבור את הבחינה. במסיבת הסיום הכיתתית, יחד עם דמעות, חיבוקים וספל מלא ממתקים, כתבה אימו של התלמיד מכתב תודה חם למורה ושלחה עותקים גם למנהל בית הספר ולאגף החינוך בעירייה. "שמו של המורה יצא למרחוק. איש חינוך אמיתי שאפשר להתחיל להעמיס על גבו ללא חשש כל משא שבנמצא." (עמוד 42)

כך במחי משפט קולע ארד לאחת הבעיות המרכזיות של מערכת החינוך. איתור עובדים חדשים וחדורי מוטיבציה, שברוב המקרים נקלעו לסיטואציה, כדי להעמיס עליהם כל הבא ליד. כך מוצא עצמו המורה טובע באינספור מבחנים, מערכים, רפורמות, השתלמויות, בירוקרטיה, שיחות והודעות, מבול שלם שלא מרפה ממנו גם בשעות הקטנות של הלילה. יחד עם הצעדים בדרך אל שער היציאה המיוחל, נספרות גם השיחות וההודעות הממתינות לו על צג הטלפון, הולכות וסוגרות עליו, מאיימות לכבול אותו אל בית הספר גם לאחר שיֵצא משם ויגיע לביתו.

שחיקתו ההולכת ונמשכת של המורה היא תוצאה ישירה של מערכת שנוגסת בשמחת חייו ומסרסת את עבודתו החינוכית. המורה אחוז התזזית נאלץ להשפיל ראש בפני שדה הפקידים של משרד החינוך, שמנצלים את רצונו התמים לשנות את פני הדור. שחיקה אינה מגיעה סתם, היא אינה אקסיומה, מישהו שוחק אותך, כותש אותך עד דק, ולעיתים אפילו עושק אותך בשכר.

קביעות. לא מעט אנשים מבקרים את מערכת החינוך על הקביעות שהיא מעניקה לעובדיה, בשעה שארגוני המורים עומדים על הרגליים האחוריות כשמבקשים לבטל אותה. המורה שמתמנה לרכז אזרחות, נאלץ לטפל בתלונות הורים על אחת המורות. תחילה הוא צופה בשיעוריה כדי לעמוד על גודל הבעיה, משוחח עימה ומנסה להסביר, אך ללא הועיל. המורה בעלת הקביעות ממשיכה לעשות כרצונה, לאחֵר לשיעורים, לא להתעסק עם משמעת ובקושי ללמד. למעשה, היא מצפצפת על כל המערכת. הקביעות אולי מאפשרת לה את זה, כפי שאומר לו המנהל, אבל השאלה המטרידה יותר היא האם קביעות היא הבעיה באמת?

קביעות היא זכות המגינה על העובד ומעניקה לו ביטחון תעסוקתי. חצי מהמורים בישראל נמצאים בעבודה הזאת בגלל ביטחון תעסוקתי, ועדיין חסרים מורים. קביעות אינה הסיבה שבגללה הפסיקה המורה להיכנס לכיתה בחדוות למידה. המורה השחוקה שמרגישה שהמערכת לא רואה אותה ואת עבודתה, מחליטה פשוט לא להתאמץ. בעבר, כשהייתה כמו המורה שלנו, טירונית חדשה בבסיס, עשתה את עבודתה מתוך תחושת שליחות ואהבה, אבל כעת, לאחר שהבינה כי המערכת לא מתאמצת עבורה, מדוע שתתאמץ עבור התלמידים? יתרה מזאת, המערכת עצמה אינה מחנכת להישגיות כפועל יוצא של מאמץ (כפי שיודגם בהמשך), אז מדוע על המורה להיות היחידה שעושה מאמץ?

מערכת צבאית. לא בכדי התייחסתי אל המורה הטרי כטירון בבסיס. שני החוליים שהזכרתי עד כה, שחיקה וקביעות, עליהם מדברים חדשות לבקרים, הם רק קצה הקרחון. יש דברים חמורים יותר עליהם מעדיפים לא לדבר, אפילו לא בשיעורי ספרות. מנהל בית הספר שבו עובד המורה, אלוף משנה במיל, ניסים חורי, "שמעולם לא עמד מול כיתת תלמידי תיכון", אבל במשך שנתיים ניהל מכינה קדם צבאית שהכשירה אותו, לדעת משרד החינוך, לנהל בית ספר תיכון, הוא דמות פלקטית שמהווה דוגמה לחידלון המערכת.

המנהל חורי מעודד בינוניות, ציונים מפוברקים ובעצמו משקר כשהוא מבטיח למורה לצמצם את מספר התלמידים בכיתתו, אבל שוכח מהבטחתו. המסדרונות בבית הספר חשוכים כי התאורה התקלקלה, המורים והתלמידים נאנקים תחת מזגנים שאינם עובדים וכוס קפה ריקה עומדת כמצבה בחדר המורים, אבל במשרדו של המנהל עושר ופאר, מכונת אספרסו ומזגן שמקפיא את התאים במוח.

העודפות של אנשי צבא שמגיעים לחינוך בתור קריירה שנייה היא אבן נגף של מערכת החינוך בישראל, אבל לא רק שלא טורחים להסיר אותה, אלא מעודדים אותה. בזמן שאנשים מן השורה בורחים מן המערכת (או לא מגיעים אליה בכלל, ראו שוב מחסור במורים) מתקבלים אנשי הקבע בתרועות ובמשכורת שמנה שמחשיבה להם את כל שנות הוותק בצבא (הנה עוד סוד שמור במערכת). צבא וחינוך אם כן, הולכים יחד במדינת ישראל. מערכת החינוך היא בעצם כלי של המדינה להכשיר את התלמידים להיות חיילים טובים (אחוזי גיוס נבדקים כל שנה), קרי אזרחים טובים שלא שואלים שאלות מיותרות. זוכרים את התקופה הקצרה שמינו את יואב גלנט לשר החינוך? עצוב כמו שזה נשמע. זה נחמד לדבר בהשתלמויות על מודלים מפינלנד, אבל עד שלא נסיר את הקשר הגורדי הזה, מערכת החינוך תמשיך להתנהל כמו פלוגה בפלמ"ח. 

זיוף. אחרי כמעט עשר שנים במערכת, אחרי כמעט שלושה מחזורי חינוך, יוצא המורה מבית הספר וגופו תשוש וכפוף, חדוות הלמידה עזבה אותו מזמן, הוא כבר לא רוצה לשנות שום דבר, רק להגן על עצמו מפני המערכת. התשישות אינה מפני שלא הספיק ללגום כוס קפה במהלך שש השעות הרצופות שבהן לימד, אלא בשל חוסר האונים להתנגד למערכת הערכים הקלוקלת והמסואבת שאותה הוא אמור לייצג. 

נראה כי כולם עומדים נגדו. הורים, תלמידים, מנהלים ומפקחים, והוא האחרון בשרשרת המזון שצריך להוריד את ראשו בכל פעם שאחד ההורים מתערב בגסות בניהול הכיתה: "הילדים חייבים להיות עם הסלולריים שלהם בכל רגע נתון וזה לא פתוח לדיון." הם אומרים לו והמנהל מיישר איתם קו ומכשיר את השרץ: "זו פגיעה בזכות שלהם לקניין" (עמוד 54).

להכשיר את השרץ, כך נראה, הוא כישור מרכזי הדרוש לפקידי החינוך. בפתיחת הספר אנו לומדים על ניסיונה של רכזת המעורבות החברתית לזייף שעות מחויבות אישית לתלמידים, כדי לאפשר להם לקבל זכאות לתעודת בגרות. בהמשך, ישכלל מנהל בית הספר את הכישרון לזייף ציונים למופע אומנותי של ממש, כשאחת האימהות, שהיא במקרה גם עובדת באגף החינוך של העירייה, תדרוש "להעביר" את הבן שלה במקצוע שלא נכח בו כלל במהלך כל השנה. המורה נקרא לחדר המנהל ושם מול סוללה בדמות רכזת, יועצת, מנהלת פדגוגית ומי לא, נאלץ להסכים לשנות את הציון של אותו תלמיד נעדר מנכשל ל-90. טענותיו כי מכריחים אותו לזייף ציון לתלמיד שנעדר מהשיעורים ולא הגיע למבחן, בזמן שחבריו לכיתה התאמצו ולמדו, מתעופפות באוויר החדר ונגרסות במזגן. בסופה של פגישה הוא גם יחתום על השקר כאחרון הנידונים למוות מול הקיר.

הנושא הזה של זיוף ציונים ושעות מעורבות חברתית כדי להרים את אחוזי הזכאות לבגרות בבית הספר, מעולם לא נידון על פני השטח. מה חושב לדעתכם אותו תלמיד שקיבל 90 במבחן או בעבודה למרות שלא היה יום אחד בבית הספר, לא הגיע לאף מבחן או לא הגיש כלל את העבודה? מה חושבים החברים שלו או בני משפחתו כשהוא מספר להם איך הצליח "לדפוק את המערכת", כי רשמו לו שעות מחויבות חברתית והוא לא הופיע כלל בשומקום? כשהוא מספר להם איך הוא הצליח בעזרת קומבינות היכן שאחרים עבדו קשה כדי להצליח?

כך מהדהדת מערכת החינוך את הבריונות, הקומבינה והשקר, איומים בכוח ובכסף בתור הדרך להצלחה בחיים. והרי זה מה שלמדנו בבית ספר, לא? המטרה אינה חשובה, אלא הדרך. מערכת חינוך שמחנכת לבינוניות, זיופים וקיצורי דרך, לא יכולה לדרוש מתלמידיה להתאמץ ושמה ללעג את כל מי שמאמין בעבודה מאומצת בדרך להצלחה. אבל על זה לא יוצאים להפגין, קל יותר להאשים את המורה שהרוח יצאה ממפרשיו והוא מבקש להפליג אל ביתו.

 כל עוד בלבב

לצד חוסר התקווה לשינוי המערכת מציב ארד אפשרות מילוט בדמותו של אריה, המורה הפנסיונר, שמסתתר מאחורי ארון הציוד, בשל טעות פקידותית של המערכת. כבר מזמן היה צריך לצאת לפנסיה, אבל טעות בהקלדת תאריך הלידה שלו הובילה את משרד החינוך לחשוב שיש לו עוד עשר שנים במערכת. במציאות הקפקאית של משרד החינוך, המורה הוא מספר ואין לו שם, ואין מקום לטעויות.

המורה שלא מבקש עוד לשנות דבר, אלא רק לשרוד, שואל מה עושים? איך שורדים במערכת הזו במשך שנים? קודם כל, אומר אריה, לא חייבים. אבל אם רוצים לשרוד צריך לקבל שתי החלטות מנוגדות: "לאהוב כל אחד ואחד מהתלמידים כמו משפחה… ולהזכיר לעצמך כל הזמן בדיוק את ההפך. הם לא שלך, הם לא המשפחה שלך. אתה פה בשבילם כמה שאתה מסוגל אבל בתנאים שלך… אתה צריך להציב גבולות ברורים להם ולהורים שלהם וגם למר גנרל ולכל ההנהלה" (עמוד 126).

להסתדר. להיות טפלון, מייעץ המורה הפנסיונר. לדעת להגן על עצמך בתוך הג'ונגל הזה. זאת האלטרנטיבה היחידה לשרוד את המקצוע. עכשיו זה אולי ברור יותר מדוע במשרד החינוך מעדיפים לוחמים ביחידה קרבית.

ספרו של ארד הוא מניפסט חשוב על מערכת שאמורה לחנך להשכלה, אך לא משכילה לראות את פגמיה שלה ואיך היא עצמה מסרסת כל אפשרות להשכלה אמיתית, לחקירה, לידע ולביקורתיות. האם זאת ההשכלה שמבקשת החברה הישראלית להעניק לילדיה? בית הספר הוא עוד מוסד ממשלתי אפור, בדומה למס הכנסה או לביטוח לאומי. המורים הם פקידים והמפקחים הם פיונים. זוהי מערכת בקריסה וכל ניסיון אמיתי לשנות ולהציל אותה נועד לכישלון, משום שהמערכת אינה רוצה להשתנות ועושה הכול כדי לקפוא על שמריה. זוהי מערכת המשרתת את הפקידות הגבוהה הקרויה הנהלה, את השר המתחלף עד להודעה החדשה ובכך מחנכת את התלמידים לדורסנות, חתרנות ולמשמעת קואליציונית.

באחת משיחותיי עם חברתי לחדר המורים, טענתי שצריך לרכוש את הספר הזה לכל איש ואשת חינוך במערכת, ממורה ועד למפקחי מחוז, כולל הורים ותלמידים. היא צחקה בביטול ואמרה שזה לא יעזור, כי לאף אחד אין אינטרס לשנות משהו, לא באמת, גם כאשר מציעים אלטרנטיבות, הן נפסלות על הסף. אפשר רק להמשיך לכתוב.