מחשבות בעקבות הספר "איך להיות סקוטית – שיעורים בשייכות" / ארנה קזין

ספרה של קזין הוא מסע בזמן ובמרחב אל ההוויה הישראלית, כשנקודת המוצא שלו היא תחושת הזרות שחשה הכותבת מהמדינה שבה היא גדלה, הקימה משפחה ולמעשה חיה בה את רוב חייה. קזין חוקרת אם הזרות הזו היא קיומית אוניברסלית או קשורה לכך שישראל אינה המולדת שלה, שכן היא לא נולדה כאן אלא בסקוטלנד, מולדתו של אביה.

ראשית אגיד שבדיקה מסוג זה מומלצת לכל אחד ואחת לעשות ולא רק בהקשר ללאום, מדינה או אומה, אלא לעצור ולתהות על שאלות נוספות כמו למה להתחתן? למה להביא ילדים? לערער על ההנחות שקבעו לנו אחרים, שחינכו אותנו עליהן, ולבדוק מה מתאים לי להגשים בחיי או לאן להשתייך, שהרי זמננו קצוב פה מאוד.

שנית, השאלה לאן אני שייכת מתחלפת לעיתים בשאלה היכן הבית שלי? שכן, בית הוא מקום שבו מרגישים שייכים. זאת אחת השאלות שעולות כשקוראים בספר והתנועה הזאת בין שייכות לבית, היא לדעתי, אחד הדברים היפים בספר. אין פה קביעות נחרצות אלא כמו בחיים, ערסול של מחשבות שמעורר בנו שאלות על עצמנו, פתיחות שמאפשרת לנו לפתוח צוהר אל מסע פנימי עמוק יותר.

יש בינינו קווי דמיון: שתינו היינו עיתונאיות באותה רשת מקומונים, לימדנו כתיבה באותו בית ספר לאומנות, ושתינו עוסקות בעריכה ובהנחיית סדנאות כתיבה. אך נקודות השוני בינינו הן אלה העומדות למבחן במבחן השייכות: אני מזרחית, סטרייטית, חיה ופועלת בפריפריה ונולדתי כאן.

ובכל זאת, תחושת הזרות מהמולדת שלי ליוותה את חיי מאז ומתמיד. ללא קשר לממשלה כזו או אחרת, תחושת ההחמצה על שלא היגרתי מכאן למקום אחר, על שרגליי ממשיכות להיות נטועות כאן למרות הכול היא חלק ממני. אמנם הוריי הם ילידי הארץ, אך הוריהם היגרו לכאן כמו מרבית האזרחים בגילי במדינת ישראל. האם תחושת הזרות הזו נובעת מכך שכולנו בעצם מהגרים? או שמא איזה חיידק תורשתי שהגיע מהסבתות שלי?

צבא העם

ישנן לא מעט נקודות שמעלה קזין בספרה כסיבות לתחושת הזרות מן המדינה, אתייחס לשלוש מהן. הראשונה היא הישראליות המיליטנטית. לטענתה, הסירוב להיות קורבן כמו היהודי הגלותי שהולך כצאן לטבח יוצר תפיסה מעוותת של גבר מיליטנטי מגן או הורג. גבר כזה יוצא למסע נקמה בלי כל תחושת אשמה, ממש כמו פרא מההיילנדרס, וזה בהחלט לא מוסיף לתחושת השייכות שלה לכאן.

התרבות המיליטנטית הזו לא נולדה בעשור האחרון אלא נמצאת כאן עוד מקום המדינה עת כבשנו את האדמה והיא אינה נחלתם של גברים בלבד. גם נשים תומכות בה כשהן מעודדות את הגברים להיות "הכי קרבי" כי אחרת אתה לא "אחי" ולא "הכי הכי". נשים עדיין זקוקות לגבר שיגן עליהן משל היינו במלחמות הסקוטים והאנגלים במאה ה־18 ורק התפאורה השתנתה.

בעיניי גרוע יותר הוא שהכוחניות והסירוב להיות קורבן יוצאים משדה הקרב ומחלחלים אל החיים האזרחיים. הסירוב להיות קורבן הוא הסירוב להיות פראייר. מכאן, הגבריות הישראלית מעודדת את דמותו של הנוכל והקומבינטור, מי שאינו הולך בדרך הישר ויעשה הכול בשביל תמונת ניצחון.

כוחנו באחדותנו

הנקודה השנייה היא לאומיות. גם אני לא מתחברת לטקסי זיכרון, שירי עצב לאומי ו"פה בארץ חמדת אבות" אבל אני לא בטוחה שהסבה תרבותית תאפשר לי להתחמק משבועת האמונים הפטריוטית הזו. תחושת הזרות שלי נבנתה עם השנים במולדת שלי על רקע מעמד אתני שפעילותו בהקמת המדינה נמחקה מההיסטוריה. "אני מרגישה זרות גמורה וחשדנות קבע, ואף פעם לא מרגישה שייכת," כותבת קזין. "אבל לא משום שאני דחויה אלא משום שאני דוחה מעליי את הפרדיגמה שעליה נבנתה קבוצת השייכות שלי. תהליך הסוציאליזציה לא עבד עליי." זה בערך סיכום של תנועת המזרחיות במדינת ישראל מאז הקמתה; מתחושת חוסר שייכות בשל דחייה של תרבותם לתחושת זרות וחשדנות כתוצאה מדחיית הפרדיגמה שעליה נבנתה קבוצת השייכות שלהם. יחסי שוליים ומרכז מולידים בסופו של דבר דחייה של ההגדרה עצמה והכרזה על מרכז חדש.

גם ההגדרה הזאת לא מובילה לתחושת אחדות עם המדינה. בעמוד 134 מדברת קזין על תחושת האחדות המזויפת של "כולנו יחד", אחים שנלחמים אחד למען השני אבל לא עבור ילד עזתי. בהקשר הזה אני יכולה לחשוב על עוד קהילות בתוך ה"כולנו" היהודי שלא נלחמים בשבילם, לפני שאני מגיעה לילד העזתי. לתחושתי, כל אחד נלחם פה בשביל עצמו. אני לא זוכרת שמישהו יצא ב-2017 לרחובות להפגין יחד עם האתיופים על האפליה השיטתית של המדינה מולם. אפילו בנוגע לצבא, כור ההיתוך הארץ ישראלי, אנחנו לא מאוחדים כי לא כולנו מתחנכים על תרומה שוויונית והקרבת החיים על הארץ הזאת.

האישה הפראית

קזין. המאבק הפמיניסטי של האישה הסטרייטית אינו המאבק שלי

תחושת הזרות שקזין מתארת אינה נעצרת רק בלאום או בזהות אתנית. היא חוצה גם את גבולות המגדר והנשיות עצמה. "אני אדם ממין נקבה שלא מרגישה לגמרי אישה במובן הארכיטיפי," כותבת קזין. "אבל אני גם לא מרגישה גבר אלא דבר מה אחר שכל חיי אני מנסה ללמוד ולטעון  אותו במשמעות." זו הגדרה מצוינת גם עבור האישה הסטרייטית שלא מוכנה לקבל את ההגדרות הארכיטיפיות שנקבעו על ידי גברים. במובן הזה, אני נקבה שמרגישה אישה לפי המשמעות שאני טוענת במילה הזו. האם אני  "מארדאני", האישה הלוחמת ההודית (עם צליל דומה למרד בעברית) אישה שיש לה כוחות גבריים מפני שהיא אמיצה, אבל גם זאת הגדרה פטריארכלית שמניחה אומץ כתכונה גברית.

אחד המקומות הברורים לקזין היא שייכותה לאומה הלסבית. כאן היא מרגישה בבית והיא מדמה זאת לתחושת ההיכרות עם אדם זר שרואה אותך, כמו ישראלים שמזהים אחד את השני בחו"ל. בעקבותיה אני מנסה לחשוב לאיזו קבוצה אני שייכת? אומנם אני מזהה מיד ישראלים בחו"ל אבל לא תמיד ששה לחבור אליהם. העובדה שאנחנו באים מאותה מדינה אינה מעוררת בי רצון מיידי להשתייך אליהם. ישראל מורכבת מקבוצות רבות ואני לא מרגישה שייכת ואחדותית עם כולם באופן אוטומטי. היכן נוצר חיבור מיידי? נשים מזרחיות, אתיופיות, ערביות. ולא כולן. נשים פמיניסטיות? מזרחיות פמיניסטיות? אין ספק שכאשר אני פוגשת מזרחית נוצרת איזושהי הבנה ללא מילים בינינו. אבל לא תמיד.

קזין טוענת כי האומה הלסבית מתקיימת מעבר לנשיות הארכיטיפית המתאפיינת בעדינות, אימהות וחולשה, נוסף לצורך האולטימטיבי להתאהב בנסיך שיציל אותה. כלומר, נשיות שמוגדרת מהמבט הגברי לשיטתה של סימון דה בבואר. היא רוצה נשיות אחרת, שלא מוגדרת עזר כנגדו אלא "ישות אנושית שלמה שבורה מוזרה ומופלאה." עוד היא מוסיפה שליבה יוצא אל המאבק הפמיניסטי של האישה הסטרייטית שמתאמצת להיות נחשקת על ידי הגבר ובה בעת גם חופשייה ממנו.(עמוד 54).

האם להיות חופשייה מהמבט הגברי הופך אותך לבלתי נחשקת על ידו? זה מבחינתי ממש לשחק לידיו של הפטריארך. לעיתים נדמה שאישה שאינה נשמעת למבט הגברי הפטריארכלי נתפסת מיד כמי שוויתרה עליו. המאבק הפמיניסטי של האישה הסטרייטית, טוענת קזין, אינו המאבק שלי. כפי שהיא מציגה אותו בספר, הוא גם אינו המאבק שלי. בדומה לכך, אני יכולה לטעון כי המאבק הפמיניסטי של האישה הסטרייטית הלבנה אינו המאבק שלי, אבל בחיפושיי אחר שייכות, אני מבקשת אפשרות אחרת, פמיניסטית סטרייטית שאינה נאבקת אלא פשוט מתקיימת כפי שהיא, בלי לוותר על המשיכה והדיאלוג עם הגברי, זה שבתוכה וזה שמחוצה לה. אישה שלא נשמעת למבט הגברי הפטריארכלי ומקשיבה לעוצמתה הפראית (כן, אני יודעת שגם זה ארכיטיפ לעוס לעייפה, אבל לא כל הנשים הפראיות רצות עם זאבים). מול הקטגוריות הנשיות שקזין מתארת, הארכיטיפית, הלסבית והפמיניסטית הלוחמת, אני מחפשת אפשרות רביעית: נשים מורדות שיוצרות לעצמן מסורת חדשה. בעיניים פקוחות הן עומדות מול המבט הגברי מביטות בו נכוחה, מאלצות אותו בנוכחות השקטה שלהן להביט בהן בגובה העיניים, כי אחרת הן לא יהיו שם ואין להן בעיה להיות לבד. נשים שמבקשות מהגבר להביט בהן אחרת. להביט בהן.

אני תוהה כמה נשים מאכלסות את האומה שלי? כמה נשים מורדות ופראיות מוכנות להסתכן לחיות לבד? לצערי אנחנו עדיין מעטות, אבל אלה הן פני השינוי. המחיר שנשים משלמות על הבחירה להיות עצמאית וחופשייה מהמבט הגברי (לא רק עצמאות כלכלית, זה לא בהכרח הביא חופש מהמבט הגברי השולט במרחב), הוא עדיין ניכור ובידוד מצד הפטריארכיה שמתקשה לקבל את השינוי בכללי המשחק. מבחינתם אין משחק אחר. עם הזמן אני מכירה עוד ועוד נשים שמצטרפות למגרש החדש. רווקות, גרושות ואף נשואות. לא מיני, לא עקבים, לא בטן שטוחה ולא צבע בשיער. אנחנו פה בקרחת היער ואנחנו לא פוחדות להיות לבד ולא פוחדות להיות נחשקות. אנחנו לא פוחדות. ולאט לאט מגיעים גם הגברים שפשטו מעליהם את מדי הצבא, שגם הם כבר לא פוחדים.

איפה הבית שלך?

אחות לדרך באי סקאי. אפשרות של בית

בסופו של מסע כותבת קזין "אני מאמינה שגם לו היגרתי בפועל, הייתי לוקחת את הזרות הזו איתי". (197) האם היה זה הרצון של הוריי למחוק את זהותם המזרחית ולאמץ זהות ישראלית הנשענת על תרבות מערבית אירופית, או שמא נפשי הנודדת, המפוזרת והמורדת היא זו שהטעינה בי את תחושת הזרות כמעט בכל מקום?

לפעמים אני שייכת למקומות עם מים. איטליה, יוון, סקוטלנד. מקומות שבהם אפשר לשמוע את המיית הגלים, רשרוש העצים וציוץ הציפורים. לפעמים אני שייכת לרחובות הצפופים של דרום תל אביב, עם הריחות העזים, הצבעוניות ההמונית, דרי הרחוב ורעש ההמולה. לפעמים אני שייכת לבית קפה עם חנות ספרים בשדרה ניו יורקית. אני תמיד שייכת לכתיבה ולקריאה. איפה אני מרגישה בבית? נסו את התרגיל הנפלא הזה בעמוד 101. הוא יוביל אתכם למשעולים חדשים.

בסיום הספר מצטטת קזין את ג'ומפה להירי (198) שמוצאת תחושת שייכות בכתיבה מתוך השוליים, מתוך מרחב פריפריאלי "שבו איני יכולה להרגיש נטועה, אבל דווקא בו אני חשה בנוח." הציטוט הנהדר הזה של להירי מניח יתד שונה בנפשי, ואולי זה גם הבית שלי, להיות נטועה במקום שאיני חשה בו בנוח, מקום שאיני מרגישה בו שייכת, דווקא בו.