הפילוסופיה הסטואית כדרך חיים / ויליאם מאליגן, הוצאת תכלת

קוקורו. החוכמה היפנית לחיים בעלי משמעות / בת' קמפטון, הוצאת תכלת

שני ספרים מומלצים לתקופות של אובדן ומשבר, אישי או קולקטיבי, ובעצם לכל מי שמחפש אבני דרך לחיים. בשניהם משובצים לאורך הקריאה תרגילי דמיון ושאלות שכדאי לשאול את עצמנו בדרך, אבל הם ממש לא מחייבים, וכמו כל דבר טוב בחיים הם מוגשים כהצעה בלבד; הצעה להביט אחרת על הקיום שלנו בעולם הזה, כדי לאפשר לנו לחיות את החיים במלואם.

אחד העקרונות המרכזיים בפילוסופיה הסטואית הוא אמור פאטי, כלומר אהבת הגורל. הרעיון אינו רק לקבל את מה שקורה לנו, אלא להסכים לו ולראות בו חלק מן הדרך שלנו בעולם. כאוס הוא במידה רבה תפיסה אנושית. לא נוכל לשנות את כל מה שקורה לנו, ולכן הכי טוב שנפיק ממנו את המיטב. אם אין לנו בחירה לגבי דברים רבים בחיינו; אסונות טבע, פעולות והחלטות של אחרים או העבר של כולנו, עלינו להתמקד במה שיש לנו שליטה עליו ולבחור בו. זה נשמע פשוט, אבל במציאות משברית, כמו מלחמה מתמשכת או מוות בפתח הבית, קשה שלא ליפול לשאלות קיומיות חסרות מוצא: "למה זה קרה לי?" כי קרה. כי החיים הם כאוס שאין לנו שליטה מלאה עליו, ואנחנו יכולים לבחור רק מעט בתוכו. זה אולי עצוב, אבל בידיעה הזאת על מוגבלותו של האדם טמון גם כוח רב.

זה מוביל אותי לעיקרון מרכזי נוסף בפילוסופיה הסטואית: ממנטו מורי, כלומר לזכור את המוות. לזכור שהקץ הוא בלתי נמנע. כאן יש לא מעט ציטטות של מרקוס אורליוס, האורים ותומים של הסטואיקנים, שדבריו מופיעים לאורך כל הספר. אני מציינת את העיקרון הזה כאן משום שהוא אחד הדברים המשותפים לחוכמת הלב היפנית שאדון בה בהמשך. לזכור את המוות הוא כוח חיים. העובדה שאנחנו לא מוכנים לדבר על המוות, לתכנן אותו או לזכור אותו ביומיום שלנו, מחשש שהדיבור עצמו יקרב את הקץ, עלולה להכניס אותנו לאשליה שהחיים נצחיים ושיש לנו זמן בלתי מוגבל.

אשליית הזמן הבלתי מוגבל מזינה גם את פנטזיית המושלמות. אם נדמה לנו שתמיד יהיה עוד זמן, אנחנו יכולים להמשיך להמתין לזוגיות המושלמת, למשפחה המושלמת, לקריירה המושלמת או לגרסה טובה יותר של עצמנו. אלא שהחיים אינם מתרחשים בעתיד המדומיין אלא בהווה הלא מושלם. דווקא משום שהחיים סופיים, המושלמות היא מותרות שאין לנו זמן עבורה. היא מסיטה אותנו שוב ושוב אל עתיד מדומיין במקום להפנות אותנו אל החיים כפי שהם. "החיים הם המתנה לאוטובוס בשתיקה, הפסקות שירותים או מישהו שמספר סיפור משעמם יותר מדי זמן." כותב ויליאם מאליגן. "החיים הם מערכות יחסים שיכולות להיות די רעות, ויכוח מטופש או חוסר התחשבות." או כפי שהוא מנסח זאת בשאלה: "כמה אנשים אתם מכירים שהשקיעו את האנרגיה שלהם בחתונה המושלמת במקום בנישואים טובים?"

זיכרון המוות אינו רק תרופה להכחשה; הוא גם תרופה למושלמות. הוא מזכיר לנו שאין זמן לחכות לחיים מושלמים, משום שהחיים כבר מתרחשים. ולכן הסטואיות מציעה לחיות את החיים עכשיו, לא בגלגול הבא, ולחיות אותם לפי ארבע המידות: חוכמה, צדק, אומץ ומתינות, המובילות את האדם בנתיב האודימוניה, הדרך הסטואית לחיים טובים.

סטואיות נקשרת לעיתים קרובות למשהו קשוח, קר ומנותק, אבל הפילוסופיה הסטואית, תתפלאו לשמוע, מניחה את החיבור האנושי כבסיס לתורה כולה. בני אדם לא היו שורדים אם החזקים היו מבודדים מן החלשים. המין שלנו הוא כזה שתומך במי שנפצע, חלה או נזקק לעזרה. המקור לעוצמה אינו בהתנתקות אלא בפתיחת הלב לחיים עצמם. לתת לחיים לעבור דרכנו במלואם ולהיות שם כשמישהו זקוק לעזרה. קור רוח אינו חוסר פעולה או קיפאון, אלא פעולה מחושבת, כאשר החוכמה, הצדק והאומץ מתכנסים ופועלים מתוך מתינות.

אם הסטואיות מלמדת אותנו לקבל את מה שאין ביכולתנו לשנות, חוכמת הלב היפנית מבקשת ללמד אותנו כיצד לחיות בתוך הארעיות הזאת ברוך, ביופי ובנוכחות.

קוקורו פגע בי כמו חץ ישר אל הלב. בת' קמפטון, מחברת רב המכר וואבי סאבי, יוצאת למסע אל ההרים היפניים בעקבות מות אימה מסרטן. גם כאן נפגוש עקרונות בודהיסטיים כמו הבחירה בהווה כנקודת הזמן היחידה שקיימת באמת, ההתניות החברתיות שמנהלות את חיינו והמוות כחלק בלתי נפרד מן החיים. אלא שכאן רעיונות אלה שלובים עמוק בתרבות ובשפה היפנית.

הספר נחלק לשלושה חלקים, שהם שלושה הרים שעליהם מטפסת קמפטון במסע האבל שלה: הר הכנף השחורה (הווה), הר הירח (בצל המוות) והר המעיין הקדוש (לידה מחדש).

בחלק הראשון אנחנו לומדים להשאיר מרחב לבן בתוך מטלות היומיום, בין כאבי העבר לדאגות העתיד. להשאיר מקום לריק (קו ביפנית) אותו מרחב פנוי שבתוכו החיים יכולים לנשום. קו הוא קו השמים בתנועת החיים מן האדמה (צ'י) אל המים (סוי), האש (קה), הרוח (פו) והריק (קו). איזה יופי מתגלה במילים הללו, ועד כמה הן מחוברות לטבע שמנקה את הקוקורו שלנו.

ומהו אותו קוקורו? עד שתגיעו לסוף הספר, תוכלו אולי להגדיר אותו בעצמכם. קוקורו הוא מושג שאין לו תרגום מדויק. הוא לב, נפש, רוח, תודעה ומקום פנימי בעת ובעונה אחת. כל אחד מגדיר אותו אחרת. היפנים נוהגים ללכת אל הטבע, אל הנהר או אל ההרים, כדי לטהר את הקוקורו שלהם. להתאוורר, להשתחרר ולהקשיב. ההתבודדות חיונית לקוקורו, וכך גם הדממה. חיים בעלי משמעות הם חיים המועשרים בשקט. השקט מאפשר לאור לחדור פנימה ולהאיר החוצה. ההתבודדות בטבע כחלק מעבודה רוחנית יומיומית צריכה להיעשות עכשיו. גם כאן חוזר הנושא של זמננו הקצוב עלי אדמות, וביתר שאת. "אנחנו הזמן," כותבת קמפטון. אנחנו נוטים לדבר על הזמן כאילו הוא דבר נפרד מאיתנו, אבל בזבוז זמן הוא למעשה בזבוז הקיום עצמו.

החלק המרגש ביותר בספר הוא הר הירח, שבו מתארת קמפטון את ימיה האחרונים של אימה בהוספיס. לצד קריסת הגוף והתכלותו, בזמן שהאם הופכת בהדרגה לצל של עצמה, מתעצמת בה ההכרה בדברים החשובים באמת. דווקא לנוכח הסוף מתחדדת היכולת להוקיר כל יום נוסף. התרבות היפנית עוסקת רבות במוות. המודעות למוות היא גם מודעות לארעיותם של החיים. הנפילה מובילה לשחרור, ובסופו של דבר גם לכוח. "אני לא מפחדת למות", היא כותבת. "לא לפחד למות פירושו לא לפחד להרפות מכל מה ומי שחשבתי שאני. זה לא אומר שאני מוכרחה להתחיל מחדש, אבל המשמעות היא שאני יכולה בכל עת."

בהמשך היא מתארת זאת כהזמנה לשחרר כל קיבעון לגבי מי שאנחנו אמורים להיות. להיפרד מתוויות שאימצנו לעצמנו או שהודבקו לנו מבחוץ. להיות חופשיים להשתנות. המוות הוא חלק הכרחי מתהליך של התבגרות ולידה מחדש. לא לפחד למות פירושו גם לא לפחד לשחרר דברים מתים בחיינו: חברויות שכבר אינן מזינות אותנו, פרויקטים שאיבדו את משמעותם, או סיפורים ישנים שסיפרנו לעצמנו על הצלחה, זהות וערך עצמי.

המוות מלמד אותנו גם שאין טעם להיאחז בחרטה. בשפה היפנית המילה חרטה (קוקאי) קשורה לרעל. כאשר אנחנו אכולי חרטה, אנחנו למעשה מרעילים את עצמנו על כל מה שהחמצנו בדרך. במקום לחיות את חיינו, אנחנו מתאבלים עליהם. הלידה מחדש מאפשרת לנהר שבתוכנו לזרום שוב. לכוון את הקוקורו שלנו לעבר יצירתיות, משמעות וכוונה, ולזכור את עצמנו דרך זיכרון המתים שלנו.

למרות המרחק בין הסטואיות לחוכמת הלב היפנית, שתיהן מובילות לאותו מקום. שתיהן מזכירות לנו שהחיים קצרים, בלתי צפויים ולא מושלמים. ודווקא משום כך, אין טעם להמתין לגרסה טובה יותר שלהם. החיים כבר כאן, בשמחה ובכאב, באובדן ובאהבה, בזמן שיש לנו עכשיו.