דוד ישראל התקשר להודיע שיגיע אחרי החדשות. מאז התחיל המונדיאל הוא מוצא כל מיני סיבות להגיע לבקתת העץ הרעועה שלי בקיבוץ כדי לראות את המשחק. פעם אחת לתקן את הברז בקיטון המטבח ופעם לבדוק את בור הביוב. "שקל לא הייתי שם על הצריף פח הזה," היה ממלמל בזעף בכל פעם מחדש.
קצת לפני התחזית חוסמת דמותו הגדולה את הכניסה, איש כבד גוף, כרס קטנה וחריצי פניו גסים כשל צ'יף אינדיאני. בידו שקית עם פיצוחים, בירות, מרלבורו ומשהו לעשן.
"כנס", אני אומרת ולוקחת את הבירות למקרר. הוא מתיישב בכבדות על הספה הפרחונית הדהויה שנזרקה מבית הוריי וגופו ממלא את החלל הקטן כמו מאיים על מעט החפצים שאספתי בחיי.
"באתי לשעה ואני הולך," הוא אומר כלאחר יד, מניח את השקית על שולחן עץ קטן ומצית לעצמו סיגריה, כמו מתנצל על הביקור הפתאומי אצל האחיינית הקטנה שלו, זאת שהצליחה להימלט לכאן מהשיכון ולקנות פלאזמה חדשה. והנה עכשיו גם הוא נמלט לכאן מהאישה והילדים ותוהה כמה זמן עוד אישאר במאורת הרווקים הזאת. "כמה את משלמת להם?"
המשך הסיפור באנתולוגיה "שבת הייתה שבת"