שעתיים באוויר והריח החריף של הסחוג הציף את חלל המטוס. התקפלתי במושב ליד החלון כמו מבקשת להימלט מאות קין שיסגיר את זהותי התימנית, אבל חששותיי היו לשווא. הדיילות הגבוהות של החברה ההולנדית פסחו מעליי ומעל גופי שנדחק פנימה. היא הייתה חייבת לדחוף לי לתיק את הסחוג הקפוא רגע לפני שיצאתי לשדה ואני לא יכולתי לסרב לה. תמיד הייתה לה את הדרך לדחוף לי דברים שלא רציתי; בגד אופנתי, סבלנות יתרה, חתנים פוטנציאליים. מה אכפת לך? הייתה אומרת, תנסי, אולי זה ימצא חן בעינייך? את לא יכולה לדעת. כעת נישאה הבושה באוויר כדי שהבן שלה יקבל את התבלין החריף של אימא שלו, כדי שיוכל להרגיש לרגע בבית כאילו לא ברח ממנו לפני עשרים שנה.

דוד חיכה לי בכיכר דאם בכניסה למדאם טוסו. גררתי את הטרולי האדום בתקווה שהמתנות לא ניזוקו. המון אדם סחרר אותי והחום הכבד של סוף יולי הזכיר מדינה בלב מדבר, ממיס אותי כמו בובת שעווה. בחדשות אמרו שנקלעתי לגל חום שאירופה לא ידעה כמותו, ובאמת לא זכרתי כך את עיר התעלות מהפעמים הקודמות בהן ביקרתי בה. תמיד התעקשתי להגיע ברכבת מסכיפול כי לא רציתי להפריע לשגרת חייה של דוניה, אשתו, אבל בעיקר כי רציתי לחוש לבד את העיר. הדרך מתחנת הרכבת לאורך רחוב דאמראק ועד לכיכר דאם הייתה צבעונית ומרוממת רוח, וחציית הגשרים השרתה בי תחושה של חופש.

המשך הסיפור בכתב העת "הכיוון מזרח" גיליון 43: קווים לדמותה של הדיאספורה המזרחית.