(פורסם בעיתון 77, גיליון 435)

בשש וחצי היא התעוררה לקול צעדים מהירים ברחוב. משהו כבד נפל ונגרר, מרעיד את השקט של הבוקר. היא זינקה אל החלון וחישבה אם יש לה זמן לנעול את הבית, להיכנס לממד ולסגור עם הקרש. המים, הסמרטוטים והילדה כבר שם. הכלב כבר ייכנס לבד. הם כבר כאן.

בעוד הגוף עסוק בדריכות הישרדותית, הנפש יודעת שאין לה סיכוי. אם הם באמת כאן, אין סיכוי שהיא תצליח להגן על שתיהן. זה כנראה הסוף. פעימות הלב שלה לא נחלשות גם כשהיא מבחינה בפועלים הערבים שמפנים את האשפה מהפחים הקטנים לגדולים, לקראת המשאית שתעבור עוד מעט מקצה הרחוב. צעדיהם מהירים, יעילים, נושפים כדי להספיק את הרחוב הבא.

כמה מהר נלחץ הגוף בגיל הזה. גם כשאין סיבה ממשית. לצד אנחת רווחה מסרבות השיניים להיפרד והלסת שוב נסגרת. היא הולכת לחדרה של המתבגרת ומביטה בה ישנה בשלווה בניגוד מוחלט לערמות הבגדים המפוזרים והחפצים הזרוקים, כאילו נעשה פה פוגרום.

באותו הלילה היא דווקא ישנה טוב. העייפות מטיסת הלילה יום קודם לכן, הנחיתה ופריקת המזוודות הכריעה אותה וגברה על גלי החום. היא התעוררה בשבת אל בית שקט, ריח קטורת וציוץ ציפורים מן המרפסת אל מול חוטם הכרמל, וחיכתה לפגוש את הגורו הבודהיסטית שלימדה אותה לא להסלים רגשות שליליים ולקבל את הכול בשלווה. רגע לפני שהתיישבה בלוטוס מול המחשב, היא עוד הספיקה לשתות כוס מים עם טיפות מנטה שרקחה לה המכשפה כדי להרגיע את הגוף שהמשיך לבעור. קול הפעמון הטיבטי הזכיר לה להרפות כדי להירפא. שעת פאוזה למנופאוזה.

ואז מישהי סיפרה שהקפיצו את הבת שלה ואחרות הנהנו בהבנה. היא לחצה על שלט הטלוויזיה ופניה המוארות של הגורו התחלפו בפניו חסרות האונים של הכתב לענייני ערבים. ומאז היא שם. הכול מקפיץ אותה. פחי אשפה בבוקר, כדור נקלע לסל או טריקת דלת של מכונית. החרדה אופפת ומכלה והיא כולאת את עצמה אליה, מסרבת להיפרד, נאחזת בה. אם הם יגיעו לא יהיה מי שיעצור אותם.

"את סתם מגזימה," אומרת המתבגרת בשעה שהיא מודדת את גופה מול המראה. "איך אני נראית?" היא שואלת.

"את יפהפייה," היא עונה כלאחר יד, עיניה עוקבות בדריכות אחר החדשות, מחכה למטח יריות.  

"את סתם אומרת ואת בכלל לא מסתכלת. את כל הזמן בחדשות," מטיחה בה הנערה בזעף.

"למה זה חשוב?" היא נאנחת.

"לך זה לא חשוב כי את כבר זקנה." יכול להיות ששמעה צליל ארסי בקולה. "את כבר היית."

באמת שלא שמה לב מתי זה קרה, מתי הפכה להיות לשון עבר. לאט לאט צמחו ליד מברשת השניים הוורודה, מעט קרמים ומי פנים, עיפרון שחור ומעגֵל ריסים. ואילו אצלה הכול בנסיגה; השיער מקליש, העור מתקלף והגוף שרוע נרפה מול הטלוויזיה, מבקש לתת לו להתפרק בשקט. מחכֶה לטילים. למחבלים. לרגע הכיליון שיגיע.

בלילה חלמה שהיא הולכת על גשר מים עשוי אבנים החוצה נהר גדול. האוויר התקדר וגשם החל לסעור מעליה. היא ביקשה להגיע אל הגדה השנייה, לפני שהנהר יגעש ויסחף אותה אליו. הרעמים התחלפו בטילים והנה היא בבית גדול עם חלונות גדולים שקורעים את הקירות, מנסה להזיז אותם לכל הכיוונים ולא מצליחה לסגור אותם, כמו פאזל שמסרב להסתדר. לבסוף יצאה החוצה וצעקה לשכן שעמד לסגור את השער האדום, "חכה רגע, תכניס אותי, אל תשאיר אותי מאחור." היא הרגישה חשופה כשרצה אחר שני ילדיו הקטנים שנכנסו ברגע האחרון, ובדיוק כשהדלת נסגרה נשמע רעם גדול. הגוף שלה כדור של אש. הם פה, הוא אמר לה, אי אפשר לצאת. זהו, זה הסוף.

למחרת ביקשה מבתה לא לפתוח את הדלת כשהיא לא בבית.

"אל תדאגי המחבלים לא יבואו," צחקקה הנערה. בזמן האחרון החלה למתוח את גופה על פני מזרן יוגה ברחבי הסלון.

"את לא יכולה לדעת," גערה בה בפנים רציניות. "כשהייתי בגילך היו קטיושות בקריית שמונה וכבר אז לא הבנתי איך אנשים חיים ככה."

"אימא, תירגעי, אנחנו אפילו לא בטווח היירוט."

"אבל אם הם יגיעו, הם יעלו על ההר וישר יגיעו לכאן. אנחנו הבית הראשון."

"הם לא יגיעו לכאן," פוסקת הילדה ורגליה נמתחות לתנוחת כלב. "ותפסיקי כבר עם החדשות, זה רק מכניס אותך לפחדים."

אם הם יבואו היא כבר יודעת איפה להתחבא. בהתחלה חשבה על מסתור הכביסה, פשוט להיכנס לשם ולהישאר בשקט, אבל אז עלה במוחה רעיון טוב יותר, לצאת מעליית הגג אל המרפסת ולהישען על הרעפים כאחד הקולטנים. ומה יעשה הכלב שמביט בה עכשיו, מחכה שהיא תקום מהספה כדי להוציא אותו, והיא מתמהמהת, כי אולי בדיוק אז הם יבואו. זה רק עניין של זמן.

בשבוע השני למלחמה הופיע האיש השחור. כבר מזמן לא ראתה אותו. לרוב הוא מגיע בבקרים, כשהיא יוצאת מחדר השינה אל הסלון המואר בזריחה. הוא תמיד יושב שם בפינת הסלון, כמו מחכה לה. הוא מזכיר לה את לאונרד כהן, גבוה וארוך, לבוש חליפה שחורה, וכובע שחור. היא יודעת שהוא מביט בה למרות שאין היא רואה את פניו בבירור והוא אף פעם לא מדבר. השלווה העדינה שלו מצמררת אותה. מעין נוכחות מעיקה, מטרידה כמו הפס האדום שמזדחל לאורך רגלה, שורף את העור ומגרד. היא מורחת על התפרחת מה שהמכשפה נתנה לה, קרם ריחני שמרגיע את העור אבל לא פותר את הבעיה. זאת לא מחלה, היא יודעת, זה רק הגוף החדש שלה שהולך ומתיישן, מגיב לכל מתח קטן, מתבשל בשקט באדמומיות ומאיים להתפרץ בכל רגע.

בערב יצאה הילדה למפגש חברות. מדי שבוע הן נפגשות בבית של אחת הבנות, מבשלות, מצטלמות ומרכלות. בודקות את גזרת הנשיות שלהן. היא התיישבה בספת הסלון וקיפלה כביסה. רק לפני שבוע הן השקיפו מעל הגלגל הענק על גשר ווסטמינסטר והנה עכשיו הוא מלא בפרו פלסטינאים. בלונדון היינו הודיות פקיסטניות, חשבה לעצמה, אף אחד לא חשד ביהדות שלנו. והאוויר היה טוב בשבילה. ללא הלחות המדברית המעיקה; נקי ולא מאובק.

פתאום החל המסך להתמלא בכתום. כלי טיס עוינים חדרו אל המרחב הגלילי. כל כך רבים עד שנשימתה נעצרה וזיק של חום פילח את גופה. גם אם יצליחו ליירט כמה, רבים מהם יצליחו לנחות ולהגיע לכאן. היא התקשרה בדחיפות לבתה ודרשה שתגיע מיד הביתה. עכשיו. כדי שתוכל לנעול את הכול, או לעלות למעלה, ולמה בכלל היא יוצאת מהבית? "אני כבר מגיעה", מרגיעה אותה הבת והיא יוצאת אל השער לחכות לה. וכך היא עומדת שם, בחשכת הערב, ורק לחץ הדם שלה נשמע בדממת הרחוב, חושבת על השכנים, זוג צעיר שמיהר בימים הראשונים לארוז את התינוק ולטוס לפורטוגל עד יעבור זעם. גם היא חשבה לברוח אל מקום קטן ומרוחק, בקתה בקצה הר ביוון, מקום מפלט, אבל עכשיו היא מובסת, מקבלת בהכנעה את צו השעה שאין לאן לברוח. החרדה היא שבר קיומי לאומי והיא משתקת ומקרקעת אותה אל הארץ הזו.

לבסוף הגיעה הילדה ובחדשות הודיעו שזו הייתה אזעקת שווא. כמה ימים מאוחר יותר יספרו על להקת עגורים שהקפיצה את כל הצפון. ציפורים נודדות שביקשו להימלט מאדמה חרוכה, נעות במעוף איטי ובסכנת הכחדה. נמצאות תמיד בתנועה, בניגוד אליה שתמיד קופאת, מבקשת לברוח ולעולם לא נלחמת. גם לא על אהבה.

עכשיו כולנו יחד כי מקודם היינו כל כך לבד. שעות לבד. מחכים להצלה. עכשיו זה הזמן לפמפם אחדות ויוזמות ברוכות. לרקוד ביחד, לאפות ביחד, לשחרר את הגוף והנפש ביחד, לתלות דגלים יחד. המפרסמים עטים עליה כמו נשרים מעל הפגרים, עוד העשן מיתמר מעל העוטף והם כבר מציעים לעזור לה לרהט את הבית. יחד. לעזור לה לישון טוב יותר עם מזרן חדש ומפנק. הכוח הלאומי של העורף נקרא אל הדגל ומתבקש לקנות במבצעים כדי לעזור לכלכלה, לתרום אוכל וביגוד לחיילים ולמפונים, כי עכשיו כולנו יחד. לא כמו מקודם שהיינו לבד. הבנקים שותקים. רק מציעים הלוואות במחירים מופקעים למענה ובשבילה, כדי שהמלחמה לא תפגע בכיס של כולנו. כי עכשיו כולנו יחד. אז למה היא מרגישה כל כך לבד.

בין חדרי הבית צומח גוף ואחֵר נקמל. ובחוץ המון גופות. מתפוררות, מתמוססות בחלל, נכנעות לכוח הכבידה.

"אני רוצה לעשות רישיון על אופנוע." מודיעה המתבגרת מול המראה.

"על גופתי המתה," היא אומרת.

"למה?" היא מופיעה בסלון בפנים לבנות, איזה קרם חדש שהיא מנסה לסילוק פצעונים.

"כי זה מסוכן ואת יכולה למות."

"מה שווים החיים האלה אם לא חיים אותם בסיכון?" עיניה בורקות כאילו גילתה עכשיו אמת עמוקה או שאולי הפכה איזה משפט ששמעה באחת הסדרות האמריקניות, למנטרה חדשה. היא מנקה את הפנים, קולעת צמות ומורחת גלוס. "אימא, תדברי איתי. תסגרי את הטלוויזיה. אני כבר לא יכולה יותר עם זה. כל הזמן מלחמה."

היא סוגרת את הטלוויזיה. כאילו הבינה פתאום את הנזק באווירת הנכאים שעוברת אל הילדה. כל דבר מגיע אל העולם מתקיים ומתכלה, גם אנחנו, כך לימדה אותה מינקות ועכשיו מסרבת בתה לתת למוות לחבל בנעוריה. מעתה תעיף בכל בוקר מבט חטוף במבזקים, רק כדי לדעת מה קרה במהלך הלילה בגבולות הארץ.

בשבוע הרביעי למלחמה הן הולכות לשוק עוטף בקיבוץ השכן. מקבץ דוכני שמן זית, ביצים וירקות על הדשא בבריכה. היא ניגשת מיד לדוכן המשקאות וקונה ארבעה בקבוקי סנגרייה תוצרת ספרד. כשהן תופסות פינה מרוחקת ושקטה, רק רחש הגלים מן הים מלווה אותן ושמש כתומה מרצדת בין העננים. הן לועסות בשקט פיתה דרוזית עם לבנה וקצת זעתר והיא חושבת שזה רגע השפיות הראשון שלהן בתוך כל הכאוס הזה. רגע של נשימה אמיתית.

"כיף כאן," מהרהרת בתה בקול והיא מהנהנת לעברה בהסכמה. "הייתי רוצה לגור כאן, בקיבוץ." היא ממשיכה ומבטה מעט חולמני אך בו בעת גם החלטי. ריח מלוח מגיח מן הים. "כן," היא אומרת. "זה כמו גן עדן כאן."