(פורסם בגיליון 45 של כתב העת "הכיוון מזרח")

בשמונה בבוקר, בזמן שהתארגנה להוציא את הילדים אל המסגרות, ראתה אותם מסתובבים ברחוב כמו מחפשים משהו. בדיוק עמדה לנעול את הדלת, מחפשת את המפתחות בעגלה של אורי ומבקשת מאיתן בן השמונה להמתין, כמו שאח גדול צריך לעשות, ולהבין את האימא המסורבלת והמפוזרת שלו שבטח הניחה את המפתחות איפה שהוא במטבח, או אולי בתיק. היא עצרה לנשום כפי שהיא מלמדת את המתאמנות שלה, שאיפה גדולה של אוויר אל הריאות, הכול יהיה בסדר, אמרה לעצמה בלב, עוד מעט אבא יחזור והסדר ישוב על כנו. הוא תמיד היה טוב יותר בבית, בהורות, בארגון וסדר, בהבנה של החיים עצמם.

היא נאנחה בלי קול ולפתע עמדה קפואה על מקומה, כשהבחינה בחיילים שהתקרבו אליה. אותה הם מחפשים, הם באו אליה. הם היססו אך המשיכו ללכת לקראתה, עולים את המדרגות החיצוניות הרבות בדרך אל הבית בקומה השלישית, כמו אל מקדש בפסגת הר טיבטי, פניהם שואלות ללא מילים, ופתאום דממה עטפה אותה והיא לא הצליחה לשמוע כלום, לא את איתן שנדנד לה מתי כבר הולכים, לא את אורי ששיחק בפעמון צבעוני, רק אותה היא שמעה, את הזעקה שלה יוצאת מהפה, ואת קול המפתחות שנפלו מידיה אל הרצפה, הולם כגונג בראשה, חותם את הרקוויאם.

אחר־כך ביקשה מהבנים להיכנס אל החדר כי אימא צריכה לדבר עם החיילים. היא ישבה על הספה בסלון והבכיר מבין השלושה, שני ארונות על כתפו, קרא מתוך דף: השתתף בפעילות בעזה. הוסיף עוד כמה דברים כמו תאריך ושעה ולבסוף אמר, "מוגדר כנעדר שכנראה לא יחזור."

"אז יש מצב שהוא חוזר?" התקווה בקולה נחתכה בזכוכיות חדות, מבתרות את עורה כמו סכינים קטנות, מנסות להגיע אל הלב והנשמה.

"נעדר שכנראה לא יחזור," חזר הקצין על המילים מתוך הדף. פאף, היה אדם ונשרף.

הם היו צריכים לנסוע להודו. כבר קנו כרטיסים והכול. כשקראו לו בפעם הראשונה, יום למוחרת שבעה באוקטובר, היא לא הבינה מה רוצים ממנו, בן ארבעים, רגע לפני השחרור מהמילואים. "אתה יכול לקבל התקף לב," אמרה לו. "כולם שם צעירים, למה מגייסים אותך בכלל?" והוא צחק שזה בטח בגלל המורל שלא רוצים לשחרר אותו. תמיד היה סוחף את כולם באופטימיות, בצחוקים, במצב רוח טוב. יוגי שמודה לאל על הטוב ומחייך אל העולם שיעשה לו טוב בחזרה. באותה שבת ארורה, קצת אחרי הצוהריים, כבר היה ברור לו שיקבל צו שמונה, כל הצבא על הרגליים אמר לה, והיא חשבה על איפה הוא היה לפני, כל הצבא הזה.

"אז תגיד שאתה לא יכול, תמציא משהו," ניסתה לשכנע אותו למוחרת כשהוריד את התיק מהארון למעלה. "אפשר להקדים את הטיסה למחר." והוא רק הביט בה באהבה ואמר לה שהוא לא יכול. הוא לא יכול להישאר כשכולם נקראים לדגל. באותו רגע נגלה בפניה מחדש. איך לא ראתה את זה קודם מבעד לשרוָול, הקעקוע והבגדים הרחבים, את השייכות שלו קודם כל לאותה אחווה גברית קדומה שיוצאת למלחמה.

"הנאמנות שלך היא קודם כול למשפחה," אמרה לו וקולה הפך ללחישה קשה. "לא לדגל. הילדים ואני הדגל שלך." כמו שאתה המצפן שלנו, רצתה לומר.

"אני לא יכול," חזר על המילים בזמן שהכניס כמה חולצות ותחתונים. "אני לא יכול לברוח," אמר כמו שמע קול תופים רחוקים שגברו על קולה והביט בה ישר בעיניים כאילו היא אמורה להבין לבד, להיות העזר כנגדו ולתמוך בו כשהוא הולך ממנה. "אבל אני מבטיח לחזור מהר," ניסה לנחם אותה. "אני אתייצב כמו כולם, נראה מה קורה, ואני אבקש לצאת ראשון, ברגע שיגיעו עוד חיילים, בטח יחליפו אותי, מה הם צריכים זקן כמוני?" חייך אליה והיא נעתרה לחיוכו. אחר־כך הביטה כיצד הוא פושט את הגופייה הלבנה הארוכה שהיה לובש תמיד בבית ועולה על המדים, מחבק את הילדים, מקרב את שפתיו אליה ונעלם במדרגות. פאף. כמו בקסם.

בסבב השני, שלושה חודשים אחרי השבעה, היא כבר דרשה שידבר עם המפקד שלו שישחרר אותו. קשה לה לבד עם שני ילדים קטנים והוא כבר עשה סבב אחד והגיל, לעזאזל, הוא כבר צריך היה להשתחרר מהסד"כ. הוא אמר לה בטלפון שהם משטחים את הגבול כדי ליצור חיץ, שלא יפתיעו אותנו שוב. "כאילו זה משנה," זעקה אל דמותו שהופיעה על הצג. "גם הפעם לא היו צריכים להפתיע." רק חסרה הייתה כתובת אש עזתית מול הגבול שמודיעה על הכוונה לתקוף. הכול היה כתוב, רק אף אחד לא רצה להקשיב כי ההיבריס הלאומי והצבאי עיוור את העיניים. שעות על גבי שעות אנשים נטבחו ואף אחד לא הגיע, התצפיתניות התריעו ואף אחד לא שמע, אז מה זה משנה אם יהיה עוד קילומטר משוטח בגבול? "מקודם לא רצו להקשיב וכעת לא רוצים לחשוב," נאנחה בתסכול.

 "תכיני את התרמיל ותארזי את הילדים," חתם את השיחה ואמר שיחזור למוחרת, כי כבר דיבר עם המפקד שהבטיח שזו המשימה האחרונה שלו. רק עוד אחת.

פתאום אדם נשרף. פאף ואין כלום. בשנייה אחת. לא אפר, רק אבק. אבק אדם. והנה אישה צעירה ושני ילדיה הקטנים תרים אחריו בכל מקום, בכל נשימה. היה אדם ופאף. היו עשרים ואחד. עשרים צעירים ואחד שלה שכבר לא היה צריך להיות שם ממילא. בערב היא שכבה לצידו במיטה שלהם והזכירה לו את הנשיקה הראשונה. הוא הביט בה בעיניים הכי טובות שיש, עיניים שראו אותה, את הלב שלה, ואמר "רוצה להרגיש משהו? תביאי רגע את היד שלך." והיא הייתה בטוחה שהוא יוליך אותה אל בין חלציו, אבל הוא פשוט הניח אותה בעדינות על הלב שלו. מוסר אותו בידיה.

מעתה ועד עולם יתקוף אותה הבכי בהפתעה. כמו בפעם ההיא, חצי שנה אחרי, כשנכנסה לסופר ונעמדה מול המדף של הכביסה ופתאום זה קרה. הדמעות זלגו וזעקה אילמת פילחה את גופה. לכי תסבירי למה הגוף שלך מתקפל מול נוזל כביסה. מישהי עצרה לידה ונתנה לה חיבוק והיא הסבירה נבוכה שזה בגלל המלחמה, שהוא, כלומר בעלה, אהוב לבה, נהרג, פאף, וככה זה מאז, הבכי פורץ בלי שום הפרעה, ואולי זה מטופש בסופר מול הכביסה, אבל היא לא יודעת מה לעשות, הכוונה באיזה מרכך לבחור, כי הוא היה אחראי על זה, ועכשיו זהו, זה נגמר, אין יותר, ומה היא כבר יודעת על חומרים של כביסה? הכול נראה לה אותו דבר, וכך אובדת עצות היא התייפחה שם על הרצפה, מחכה שיבוא ויגיד לה מה לקנות כי אחרת היא לא תעשה כביסה. היא לא תעשה. אחר־כך קמה והתנצלה בפני אנשים זרים, על הבכי, על המבוכה, על היותה אלמנה שבוכה בסופר בגלל מרכך כביסה.

עכשיו היא מחכה שהזמן יעבור. כי אמרו לה שהזמן יעשה את שלו. וכבר אין לה סבלנות לחכות שיעבור הזמן, שיעשה את שלו, מה שזה לא יהיה, כי מאז שנפלו השמיים עליה ועל הילדים, על המשפחות ועל החברים, הם נופלים שוב כל יום, והיא מנקה, מסדרת ואוספת את השברים ומנסה להרים להם את השמים בחזרה. כולם מסרבים לדבר איתה על המוות והיא מתעקשת לדבר עליו כי רק ככה אפשר לחיות. המלחמה נמשכת בחוץ, אבל עבורה היא נגמרה. אין לה באמת כוחות לעשות משהו בעניין. היא שוכבת בסלון בתבוסה מול הטלוויזיה, בשעה שכולם מתרגלים למראות האלה של אלמנות וילדים יתומים, שמחפשים את אבא שלהם באבות אחרים.

הסיפור נכתב לזכרו של שי ביטון חיון שנהרג באסון עשרים ואחד הלוחמים במרכז רצועת עזה, שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, ומתפרסם באישורה של אלמנתו, אלה עובד.